מעבר לזמן הזה

לפנות ערב תמי התקשרה ושאלה אם אפשר לבוא, שנעשה את הטילים ביחד. היא לא רגילה עדיין להיות לבד ומפחדת עכשיו יותר מתמיד.  טוב, אפשר להבין. רק לפני פחות משנה, אחרי עשרים ושבע שנות נישואין היא תפסה פתאום אומץ והודיעה לדני שזהו, נגמר. 

עודדתי אותה. חשבתי שהיא עושה את הדבר הנכון. יותר מידי חיים היא בזבזה בלחכות שיהיה טוב. העניין הוא שטוב זה לא משהו שדני יודע לעשות, לפחות לא כשמדובר במישהו אחר. טוב בשבילו זה כשכולם אומרים לו איזה תותח אתה דני, איזה אמן גדול אתה, איזו תערוכה מהממת. לפעמים בימים כאלה של אחרי ביקורת מוצלחת בעיתון, הוא יכול היה גם להיות טוב אליה, מסוחרר מרוב מצברוח טוב. אבל רוב הזמן זה ממש לא היה כך. 

(אני מגחכת לעצמי, הסיפור הזה לא עליו ובכל זאת הנוכחות של דני מסתננת מתחת למילים, עיקשת כמו חזזית גם תחת אצבעותי). כל מה שרציתי להבהיר זה שתמי חיה עשרים ושבע שנים בזוג, והיום, בדיוק כשהודיעו ברדיו שצפויה מתקפת טילים מאיראן, היא לבד. 

 

"קשה להיות לבד", היא אמרה לי בטלפון. כאילו שאני לא יודעת. 

אני מבינה את זה. גם אם רוב הזמן היה לה חרא, לפחות היה חרא בזוג. מה גם שמראש, החרא שלה היה מהסוג הסמוי, זה העטוף בכרומו. היו להם חבר'ה לצחוק איתם בשבתות בחצר, היו התערוכות של דני והסטודיו ששכר בעיר התחתית, והיו החיים שנראו מבחוץ מצד אחד מגניבים כאלה, בוהמיינים, ומצד שני נורמליים, אפילו למופת, עם שני ילדים מוצלחים ובית קטנטן ומקסים שתמי טיפחה. 

רק מי שעמד מספיק זמן ומספיק קרוב כמוני, יכול היה להריח את הסירחון שמתחת. דני פשוט לא אהב אותה, לא הקשיב לה, לא ראה אותה, אבל היה לו קסם אישי והוא היה מצחיק ובערב כזה של טילים שצפויים להגיע תוך שש/ שבע/ שמונה שעות ולנחות לנו על הראש, נדמה פתאום שגם מראית עין היא משהו, גם קליפה של זוגיות היא לפעמים רפסודה שאפשר לייצב עליה רגליים ולשוט. 

את זה היא לא אמרה, אבל אני מכירה את תמי כאילו היתה אחותי. מגיל שלושה עשרה אנחנו יחד בעולם הזה. אני שומעת את המחשבות שלה גם כשהיא שותקת.

 

בימים הראשונים של אחרי השביעי באוקטובר תמי היתה הלומה לגמרי, ובחודשים שאחר כך, המאבק המשפטי שדני גרר אותה לתוכו, הצליח להפיח בה תנועות מעש ופעימות של משהו שמזכיר חיים.

היא גרה רחוק ממני, בצפון, אבל לא בזה שפונה מתושבים. צפון לייט כזה. נשר. 

אחרי הפרידה היא נשארה בבית המתוק שלהם והוא עזב לחיפה ושכר עורך דין ששלח לה מכתבים מבהילים. בהתחלה היא ניסתה לדבר איתו, להגיד לו - דני בחייך, חיים שלמים עברנו יחד, יש לנו שני ילדים, הקטנה עוד חיילת, בוא נעשה את זה יפה, בא נלך לגישור, משהו, אבל דני היה רדוף זעם ואחוז בלהט של נקמה. והיתה גם הדירה הקטנה שפתאום ירש אחרי מותם הפתאומי של הוריו בשנה שעברה, ואני חשדתי שהיא סיחררה את תודעתו בפנטזיות מהסוג הכלכלי. בבת אחת הוא הפך מצייר דלפון שגר כל חייו ביחידת הדיור שהיתה פעם של חמיו וחמותו, לבעל נכס. מי ישמע. 

 

הייתי באה אליה הרבה בחודשים האלה, עושה את הדרך צפונה, גם כשהיו המון אזעקות ואומרת מה שצריך להגיד - עוד יהיה טוב תמוש. הוא נרקסיסט דפוק. טוב עשית. עוד תמצאי אהבה חדשה, אני בטוחה. אבל האמת שנשבר לי הלב עליה. דווקא עכשיו? עם המלחמה הזאת והריח של סוף העולם שנדבק לאוויר?

חוץ מזה, ידעתי איזו דרך עוד צפויה לה. חנן נפטר כבר לפני שבע שנים ואני עדיין לא בטוחה שהתאוששתי לגמרי. ולי, בניגוד לתמי, היו תמיד מלאי של זכרונות טובים שיכולתי להתחמם לאורם בכל פעם שקשה. והבנים שלי כמובן, שהצליחו לדאוג לי למרות שכבר היו מלופפים בזוגיות משל עצמם. והיתה לי גם איזו אמונה מטופשת, שחנן מביט עלי מלמעלה או מאיפה שלא יהיה, ושומר עלי. 

הזמן לא מרפא כמו שאומרים, חסרונו עדיין פועם בכאב, כמו פצע, אבל אני מוכרחה להודות - בשנתיים האחרונות יש יותר ויותר רגעים שבהם אני כמעט שוכחת. וטוב. 

 

"בטח שאת יכולה לבוא", אמרתי לתמי, "זה עדיף לשתינו". 

התכוונתי לזה. שישים שנה אני חיה במדינה הזאת וכזה עוד לא היה. אם ערן וליאור לא היו עוזבים, בטח הייתי עושה את הלילה הזה איתם. עד כדי כך. הם היו שכנים כל כך טובים, בני אדם מתוקים כאלה. אבל לפני חודש עשו רילוקיישן לארצות הברית, שזו בעצם דרך מכובסת להגיד עזבו את הארץ. ואני נשארתי עם הגינה שלהם שאני משקה מידי יום, ועם הבטחה שזה רק לניסיון, רק זמני, ובכל מקרה הם יקפידו מאד שהדיירים שיכניסו במקומם יהיו טובים. 

אני לא מאשימה אותם, אבל עצוב לי. בסוף נישאר פה עם כל הפלנגות והמטורללים. נהיה מיעוט נרדף בלי זכויות. עם איומי פוגרום תמידיים מבחוץ ומבפנים. ועדיין ידרשו מאיתנו לשלוח את הילדים שלנו לצבא, ועדיין יתבעו את כספי המיסים שלנו ואנחנו לא נרגיש איך האוויר נהיה דליל ואין חמצן, כמו בטיול שעשינו חנן ואני לפני שנים בצפון הודו, בלדאק.

 

לפעמים אני חושבת שאולי ערן וליאור צודקים וכולנו צריכים, אבל יש לי שני בנים שעדיין מחזיקים באמונה שתכף יהיה טוב ואין לי ביצים להרוס להם. וחוץ מזה - אמריקה? באמת? כשאני צופה בחדשות נדמה לי שאנחנו רק מקדימים אותם בכמה שנים, עם כל הפילוג והשנאה שרוחשת שם בקמפוסים וברחובות, והטיפוס ההוא שתיכף יבחרו לעצמם בתור נשיא, מנהיג העולם החופשי עאלק. לפעמים כל זה נראה כמעט מצחיק.

 

השעה כבר היתה קצת אחרי עשר בלילה. באתרי החדשות כתבו שהטילים כבר יצאו מאיראן, אבל יש לנו צפי של כמה שעות עד שנראה אותם אצלנו בשמיים.  

מיד כששמעתי את הנקישות על הדלת, הבנתי שזו היא. תמי אף פעם לא מצלצלת בפעמון וחוץ מזה, מי זה עוד יכול להיות?

 

לא אמרנו כלום, רק התחבקנו על השטיח שבכניסה. אפילו בתוך החודשים האלה שבהם אסון רודף אסון, הלילה הרגיש מעיק במיוחד, כזה שמצדיק חיבוק ארוך ושקט. שאפתי אותה עמוק. תמיד השתמשה בבשמים מתוקים מידי לטעמי, אבל זו היתה היא, זה היה הריח שלה, והמתיקות המעקצצת שנדפה ממנה פיזרה בחזי חמימות נעימה. 

 

לפני שסגרתי אחריה את הדלת הסתכלתי רגע החוצה. אני לא יודעת אם זה הדמיון שלי או באמת, אבל בזמן האחרון, לאן שאני לא מסתכלת, החיים נראים לי כמו פריימים קפואים מתוך סרט אימה.

אני גרה ברחוב פנימי וקטן. מראש אין בו הרבה תנועה, אבל הלילה נדמה שכולם נשארו בבתים. כל המכוניות חנו צפופות בשולי הכביש הצר מתחת לשורת הברושים. נצנוצי אור זהרו מבעד לחלונות. זה היה מראה מבעית וקסום. ציור אפל של נוף לילי דומם. 

ענפי הבוגונוויליה של ערן וליאור השתוללו בתוך החושך והשליכו נחשים של צל על קיר הכניסה לביתי. אתמול כשהשקיתי, שמתי לב שמשהו אכל את העלים, רשמתי לעצמי לטפל בזה. לא כדאי לחכות לדיירים שאולי ייכנסו בקרוב, מי יודע מתי. הענפים כבר היו כמעט ערומים לגמרי, אם אמשיך לחכות, הבוגונוויליה תמות. 

למרות השעה המאוחרת, צריחת עורב ניסרה פתאום את השקט, מתגברת אפילו על רעש המסוק שעבר מעלינו.

 

כשחיבקתי את תמי הרגשתי שהיא רועדת. "מה יש נשמה?", לקחתי ממנה את התרמיל הרקום שגררה אחריה, "בואי, בואי תיכנסי".

תמי נפלה על הספה בסלון ופרצה בבכי. 

 

"איך זה קרה לנו אוסי, אלוהים... אני מתה…. מה יהיה?"

 

מזגתי לה כוס מיים מבקבוק שהיה על השולחן והתיישבתי לצידה על הספה. 

"יהיה בסדר מותק"

"את לא מפחדת?" היא הרימה אלי זוג עיניים חומות דקות.

"כן בטח", קרבתי אליה את הכוס, "תשתי"

היא לגמה את המיים בלגימות גדולות ואחרי שרוקנה את הכוס, הביטה בי לרגע שוב - "את מבינה שיכול להיות שנמות הלילה?"

רציתי להגיד לה, די תמי, אל תהיי דרמטית, אבל הרגשתי שזה לא מתאים. המציאות כבר מזמן הביסה את כל המשפטים הנכונים שלימדו אותנו להגיד.

"יש לי ממ"ד מצוין", חייכתי אליה. 

האישונים של תמי נעו בתזזיתיות ואז קפאו ובהו באיזו נקודה בחלון הפתוח שמעלינו. הרגשתי שהיא לא רואה כלום, לא את צל ענפי הבוגנוויליה הגוססת שנפרשו על הקיר כמו שערות של מכשפה, לא את הכדים החדשים שפיזרתי בבית, לא אותי. 

 

ראיתי שהיא מוצפת בחרדה, אז עשיתי מה שאני עושה עם המטופלים שלי, התחלתי להתקיף אותה בשאלות קונקרטיות כאלה. איך היתה הדרך ואם היו פקקים ואם עבד לה הוויז. מאז שהתחילה המלחמה היו שיבושים נוראיים בכל אפליקציות הניווט. את נוסעת לטבעון וכתוב לך שאת בביירות, את רוצה להגיע לנשר ומסמנים לך לפנות לעפולה. כאלה. 

 

"רומי בדרך לבסיס", היא אמרה פתאום, "דווקא היום יש להם מקוצרת… אני מפחדת שהטילים יפלו בדיוק כשהיא תהיה בדרך ולא תספיק להגיע".

"מתי היא יצאה מנשר?" שאלתי אותה. שמחתי על ההזדמנות לאחוז לרגע במחוגי השעון. כל דבר היה טוב יותר מלצוף בתוך ענן החרדה שנדחס פתאום לתוך הסלון שלי.

"היא יצאה ביחד איתי, אבל יש להם כמה עצירות בדרך" תמי תקתקה משהו בטלפון שלה, "לא יודעת… היא לא זמינה עכשיו".

"הם יגיעו בזמן", אמרתי, "המפקדים שלה בטח לקחו את זה בחשבון".

אבל תמי לא הקשיבה לי בכלל. היא קרבה את הטלפון לפניה והקליטה - "רומי, זאת אמא", הקול שלה התייצב כשדיברה, "הגעתי לאוסי. תעדכני אותי איפה אתם עכשיו".

 

מה זה משנה, חשבתי, אם באמת יפול עלינו טיל, מה זה משנה אם נהיה בדרך או שכבר נגיע? ולאן בכלל אנחנו אמורים? לאן הולכים כולם?

 

"הו", תמי נאנחה בהקלה, פניה בתוך המסך, "היא כותבת לי שהם תיכף בתל אביב"

לרגע נדמה היה לי שחייכה, "נרגעתי".

סוף סוף היא נשענה לאחור, מתמסרת לכריות הספה, "איפה הבנים?"

"בתל אביב, עם החברות שלהם"

"יופי"

"לפחות כבר לא במילואים"

"כן", תמי נאנחה, "לפחות זה….", מבטה שוב נדד הרחק ממני, "אני פשוט רוצה שתגיע לבסיס ותהיה ליד מקלט, את מבינה?"

"בטח", אמרתי לה. "בטח שאני מבינה".

 

בבסיס שבו שירתתי, לפני מליון שנה, היה רק מקלט אחד קטן ומעופש. תמיד צחקנו שאם תהיה מלחמה, יהיה בו מקום בקושי למפקד הבסיס ולעוד כמה קצינים. התבדחנו על זה. את מי הם יחליטו להכניס ומי ישאר בחוץ. אבל את זה כמובן לא אמרתי לתמי. זה לא היה הזמן לבדיחות על טמטום צבאי.

 

"רוצה פיפי? כוס תה?"

"כן", אמרה לי תמי, "שניהם". היא התרוממה ונעלמה לתוך המסדרון.

 

נכנסתי למטבח להרתיח מיים וכשיצאתי שוב לסלון עם שתי כוסות תה צמחים וצלחת עוגיות טחינה, תמי כבר היתה שוב שרועה על הספה, יחפה, בוהה לתוך הטלפון שלה.

"הם כבר בתל אביב", היא הרימה אלי עיניים קרועות, "אבל מתעכבים…. רומי כתבה שהם צריכים לחכות לאחת החיילות שתגיע מאיכילוב, לא יודעת…. אני משתגעת… דווקא היום? זה לא הזמן לחכות לאף אחת… זה פשוט לא הזמן…!". 

הקוקו שלה היה פרוע, שערות דקות מחושמלות הזדקרו עקומות על ראשה, מעטרות את פניה כמו קרניים של שמש בציור ילדים, העיניים שלה היו נפוחות, העור אפור.